“כדי שהרוע ינצח, אין לו צורך אלא בכך שאנשים טובים ישתקו” (אדמונד בארק)
כשם שמה שמאפשר את ניצחון הרוע הוא אילמותו של הטוב, כך גם הדרך לניצחון השקר היא אי השמעת קול האמת. במילים אחרות, ההימנעות מהשמעת קול האמת והכניעה לשקר משיקולים פרגמטיים שונים מובילות לכך שהשקר יתפשט וירים ראש.
וכשהשקר מרים ראש, הוא מרים את ראשו בכל מקום – עלילות על מדינת ישראל כאילו היא מדינת אפרטהייד, האשמת חיילי צה”ל בפשעי מלחמה, הכחשת הקשר של העם היהודי לארצו תוך התעלמות גסה מכל העובדות ההיסטוריות או סתירתן, ללא כל מצמוץ.
הכול נובע מכך שאין נאבקים נגד השקר מלכתחילה.
מסמך זה נועד להשמיע את קול האמת באופן צלול וברור ולהפריך את השקרים בנושא ירושלים, בהסתמכות על עובדות.
מאז כיבושה בשנת 638, פרט לשתי תקופת קצרות, ירושלים כלל לא הייתה מקום קדוש למוסלמים. כפי שיוסבר להלן, בשתי התקופות הללו, המוסלמים רצו בה מסיבות פוליטיות מובהקות, ולא מסיבות דתיות, כנהוג לחשוב. האחת היא תקופת בית אומייה והאחרת היא תקופת מסעי הצלב.
לפתע, במאה העשרים, עם העלייה היהודית וההתיישבות בירושלים, לאחר הקמת מדינת ישראל, אך ביתר שאת ובאופן מובהק לאחר שנת 1967, כאשר ישראל החלה לשלוט בהר-הבית, עלתה הטענה האסלאמית לגבי קדושת ירושלים. כלומר הטיעונים הדתיים החלו לשמש כסות להשגת מטרות פוליטיות.
במסמך זה נפריך את הטענות שקדושת ירושלים נובעת מהיותה ה’קיבלה’ – כיוון התפילה הראשון, מעצם היותה ה’חראם’ – המקום השלישי הקדוש לאסלאם. גם נראה, על פי מקורות אסלאמיים אותנטיים, שמוחמד מעולם לא ערך ביקור נִסי בהר הבית.
כמו כן, נראה כאן את האבסורד שבטענה לפיה ירושלים חשובה באסלאם, באמצעות אזכור של כמה עובדות פשוטות ובלתי ניתנות לערעור:
- ירושלים אינה מוזכרת בכתבי הקודש האסלאמיים.
- ירושלים מעולם לא הייתה עיר בירה של אף ישות מדינית מוסלמית.
- ירושלים הייתה תמיד מוזנחת תחת שלטון מוסלמי.
- שמה של ירושלים במקורות אסלאמיים מצביע על אי השתייכותה של העיר לבני דת האסלאם – למוסלמים.
בהמשך נראה כיצד הפכה ירושלים ל”קדושה” ומרכזית כל כך בנרטיב הפלשתיני המבטא שתי טענות עיקריות:
- לשיטתו, ירושלים בעלת קדושה מיוחדת וטוטאלית עבור האסלאם והפלשתינים.
- לשיטתו, ליהודים בפרט אין כל קשר לירושלים.
תופעה זו, של הכחשת ההיסטוריה היהודית בירושלים, היא אבסורדית; מפני שהכחשה זו מנוגדת לכתוב בקוראן בו מאמינים המכחישים עצמם.
לנוכח הנרטיבים המוסלמיים המודרניים והפלשתיניים, נראה את הקשר הבלתי ניתן לערעור שבין העם היהודי לירושלים – קשר המתבטא בממצאים היסטוריים, במרכזיותה בתנ”ך, במסורת בת אלפי השנים, בקדושה שמייחסת הדת היהודית לירושלים, בכיסופים לירושלים בשנים בהן היה העם היהודי מנותק ממנה, ולו חלקית, בביטויי הערגה הרבים אל ירושלים המופיעים בתפילות, בברכות, בשמחה ובאבל.
לא זו בלבד, אלא שגם בלאומיות היהודית המודרנית ירושלים תמיד עמדה במרכז. שמה של התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי הוא ‘ציונות’, על שם ציון שהיא ירושלים; ירושלים הוכרזה מיד כבירת המדינה היהודית לאחר שזו קמה, וירושלים המזרחית סופחה למדינת ישראל מייד לאחר שחרורה.
במסמך זה, נציג בקצרה חלק מאינספור התגליות הארכיאולוגיות שהתגלו ושעדיין מתגלות בירושלים, ואשר מצביעות על החיים היהודיים בעיר לפני אלפי שנים. כמו כן, נראה שהקשר של העם היהודי לירושלים מחוזק אף בעדויות ממקורות שונים מחוץ ליהדות.